הלב והמעיין שלי

על בסיס סיפור ‘שבעת הקבצנים’, לר’ נחמן מברסלב

יֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן

וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ”ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב הַנַּ”ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ”ל מאז שהוא זוכר את עצמו. תמיד ידע שלשם ישאף כשיגדל, ובעצם גם לפני שיגדל. מאז ומתמיד חשב וכסף ודמיין וחלם על זה. זה היה נתון מבחינתו, זו הייתה הציפייה ממנו
וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
ולא עוזר שאמא רוצה שהלב יתקדם כבר, וסבתא לוחצת כשמגיעים לבקר בקידוש בשישי. והיא תמיד שואלת מול כולם וזה כל כך מביך את הלב כל פעם.
וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו אבל זה פחות רלוונטי, כי הלב בכלל לא יודע.
וְזֶה הַלֵּב, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי חֲלִישׁוּת
אַחַת כִּי הַחַמָּה רוֹדֶפֶת אוֹתוֹ וְשׂוֹרֶפֶת אוֹתוֹ וחם לו ואיזה שיזוף יפה היא עושה לו כשהוא יושב בחוף בבוגרשוב בבגד ים החדש, אז למה לא לשבת עוד קצת. כי איזה כיף זה ענבים ומגבות ואבטיח עם קצת חול והתחושה שהעולם עומד ושהזמן לא זז עד שכבר עובר כל הקיץ.
וַחֲלִישׁוּת הַשְּׁנִיָּה יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּב
מִן גּדֶל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת וְהַגַּעְגּוּעִים, שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ וְכוֹסֵף תָּמִיד וּמִשְׁתּוֹקֵק מְאד, בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ, אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן וְצוֹעֵק וְכוּ’ כַּנַּ”ל  ונגמר לו הקול, הלב צרוד לחלוטין ולא רק מהצעקות. הוא גם בכה בלילה ועכשיו כל הכרית רטובה. בהתחלה הוא חשב שזה בכי על המעיין אבל אז גילה שיש עוד משהו בתוך הכאב. הגעגועים מתערבלים בבכי של עצבות, כאב על הכישלונות שלו ועל ההצלחות שאינן שלו.
כִּי הוּא עוֹמֵד תָּמִיד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ”ל, וְצוֹעֵק וּמִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו מְאד כַּנַּ”ל
וּכְשֶׁצָּרִיךְ לָנוּחַ קְצָת, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֲרִיכַת הָרוּחַ קְצָת, [שֶׁקּוֹרִין נשימת רווחה] אותו הרגע שנגמר האוויר בין יבבה ליבבה והעולם נהיה שקט לרגע. שתיקה נוראה של חנק, חוסר אונים, כי אפילו לבכות את כבר לא מצליחה
אֲזַי בָּא צִפּוֹר גָּדוֹל וּפוֹרֵשׂ כְּנָפָיו עָלָיו, וּמֵגֵן עָלָיו מִן הַחַמָּה (ד”א, מזכיר את שר הטבעות קצת, לא? – ב”ר)
וְאָז יֵשׁ לוֹ נַיְחָא קְצָת
וְגַם אָז, בִּשְׁעַת נַיְחָא, הוּא מִסְתַּכֵּל גַּם כֵּן כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן וּמִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו ובלי הלהט וההיסטריה, אחרי שהשתלט על השריפה הלהבה עוד בוערת. אבל הפעם ניתן להתקרב, ולאט לאט הבעירה תחמם ותחמם
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו כָּל כָּךְ, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶל הַמַּעְיָן? למה הוא לא קופץ על ההזדמנות ומנצל את את זה לטובתו? יש באמת סיבה טובה כי
אַךְ כְּשֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ וּלְהִתְקָרֵב אֶל הָהָר
אֲזַי אֵינוֹ רוֹאֶה הַשִּׁפּוּעַ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן ומרוב מאמצים כבר שכח את המטרה
וְאִם לא יִסְתַּכֵּל עַל הַמַּעְיָן אֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ כי מה הקטע?! לעלות בשביל המעיין, כדי להיות קשור למעיין, להיות קרוב, וכל מה שהוא רואה זה הר מסכן?
כִּי עִקַּר חִיּוּתוֹ הוּא מִן הַמַּעְיָן
וּכְשֶׁעוֹמֵד כְּנֶגֶד הָהָר אֲזַי הוּא רוֹאֶה ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ שֶׁל הָהָר, שֶׁשָּׁם עוֹמֵד הַמַּעְיָן
אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִתְקָרֵב אֶל הָהָר
אֲזַי נֶעְלַם מֵעֵינָיו ראשׁ הַשִּׁפּוּעַ, [וְזֶה מוּבָן בְּחוּשׁ] אוך, כמה שזה מובן בחוש. מי לא מכירה את היופי של החלום כשהוא רחוק, כשהוא בלתי אפשרי, ואת הסלידה בגילוי שאני כבר מממשת אותו. ריקוד הוא מהמם עד שאת לומדת את הצעדים. ובמיוחד אם צריך להשקיע בשביל זה ולגלות שיש מחיר, שצריך להזיע.
וַאֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הַמַּעְיָן ולמה להשקיע כל כך? עדיף כבר לוותר לגמרי
וַאֲזַי תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, חַס וְשָׁלוֹם
וּכְשֶׁזֶּה הַלֵּב הָיָה מִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי יִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ
כִּי הַלֵּב הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר
וּבְוַדַּאי אֵין קִיּוּם בְּלא לֵב
וְעַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַמַּעְיָן אתם מבינים עכשיו למה אי אפשר לו לאף אחד לפעול למען רצונו? זו חס ושלום אינה עצלנות אלא הכרח בעלמא.
נשאר לו רַק עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְצוֹעֵק כַּנַּ”ל
וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן
כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל ברור שלא, המעיין כל כך קיים, הוא אינו בר חלוף הרי המעיין ניתן למשה בסיני.
אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן
הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם אבל זה באמת קרה בטעות פשוט לא שמתי לב ולרגע לא הסתכלתי והזמן רץ לו בלי לשאול אותי בכלל, והופס נגמרה השנה
וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ”ל

יהי רצון מלפניך אלוקי העבודה והמנוחה
שנזכה לקיץ טוב, בין בים בין בהר
שנלמד להינות מהחיים תוך כדי ולא לוותר רק בגלל שקשה
כי אם לא נאהב את הדרך, היש טעם לצעוד למעיין

רועינו אבינו, הוליכינו בשביל הטוב