יום הזיכרון התשע”ט
בטקס על הדשא של היישוב
זקנים וגם ילדים
שרים על פרחים שנקטפים
כי ילדים אוהבים ותמימים ועדיין יודעים מהי עצבות
ומבוגרים קשים וממהרים ועדיין יודעים לבכות
ובכלל ההבדל ביניהם לא כזה גדול
כי ילד הוא אהוב וקטן ורק מתוק
ואז הוא גדל
וזה השלב של נפילות ראשונות, שלב א במיונים של העולם כי לא כולם עוברים
וזה ילדים ונערות וחיילים שכמה שהם מתלוננים
אנחנו רוצים לחיות בשביל משהו ואנחנו רוצים גם למות בשביל משהו
וזה קורה
ובדיוק כמו שאי אפשר להכריח אותו להוציא את הזבל
אי אפשר להכריח אותו להתחבא מאחורי הטנק
וחס ושלום לא לקבל בגופו את כל הרסיסים
כי תמיד ניסינו ללמד אותו לחלוק
אבל הפעם הוא ידע שיותר טוב לשמור הכל לעצמו
וחבר שלו או אולי סתם אחד שהיה רואה אותו באוטובוס ומהנהן לשלום או אולי החייל הגרוע שלו או אולי מפקד נערץ במיוחד
עמד מאחוריו
ולא בכוונה נשאר בין החיים
כי אם היה יודע מה יקרה
בטוח היה דוחף את עומרי הצידה
כי עומרי טל גיבור ישראל, לקח רסיסים וככה הגן על חיילו שעמד מאחוריו
ובתוך שניה עומרי הוא כבר לא הקצין השבוז שרק רוצה לפנק את החברים שלו
עומרי הוא ז”ל או אולי הי”ד ובטוח תנצב”ה
והוא של כולנו
כי הוא לא מת בשביל אמא שלו, גם אם היא הכי בוכה
הוא מת בשבילינו
ובשביל אותו חייל
שממשיך וגדל ורואה את העולם
ואז החייל שניצל מגיע לשלב ב של המיונים:
ושולח את הבת שלו לטייל ולראות ולגלות
ובטעות היא לא חוזרת
ואותו אבא שפעם היה חייל והיום הוא נס וניצול
כבר לא עובר את המיונים
ובשלב הזה הוא נופל
עמוק
ושלב ג של המיונים זה ראיונות
ככה מול מצלמה, כשהפנים לכיוון המראיין, שיר על הרוח או על האדמה מתנגן ברקע
והמראיין שואל על אבא
ועל עומרי
ועל השלום שנשמתה צרורה חזק
בצרור החיים. וצריך לענות מהר
לפני שעוברים לשלב התמונות עם השירים ברקע
וצריך להיות מוכן כשהמצלמה נפתחת שוב
ולהזיל דמעה וקצת להיחנק
וזהו
התקבלת
עברת בהצלחה
כי המיונים בשלב הזה הם כבר די קלים רק צריך להיות שם
להרגיש
ואז כל כך קל לבכות
גן רוזי 